<h1>תורת הבית הקצר לרשב"א בית ששי שער חמישי</h1>
<h2>דף קה.</h2>
כל הנוטל ידיו למים ראשונים צריך לברך מפני שהן מצוה, ומברכין עליהן כדרך שמברכין על כל שאר המצות ומהו מברך, אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים. הטביל ידיו בנהר, יש מי שאומר שמברך על טבילת ידים, ורבותי הורו שמברך על נטילת ידים. אע"פ שאין כאן נטילה, יש בכלל טבילה נטילה [כמו] שיש בכלל מאתים מנה, והרי זה מטביל מפני שנצטוה על הנטילה, ועל הנטילה נצטוה ועליה הוא מברך.
מים אחרונים אינם מצוה אלא חובה כדי לשמור עצמו מן הנזק, מפני שאדם אוכל בסוף סעודתו מלח, ושמא יש בה מלח עזה שמסמא את העינים, ואין מברכין על החובה אלא על המצוה. פעמים שאדם רוחץ ידיו בין תבשיל לתבשיל, לנקיות, ולפיכך אין צריך לברך עליהן שאם ירצה אינו רוחץ. [אבל] אכל גבינה ורצה לאכול בשר, חובה הוא ליטול ידיו, ויראה לי שאינו מברך עליהן, אע"פ שמצוה עליו לרחוץ עד שלא יאכל בשר, לפי שאין זו מצוה קבועה, שאילו ביום, אוכל אפילו בלא רחיצה, ובשרואה שאין בידיו לכלוכי הגבינה. ויש מגדולי המורים שהורו שצריך לברך על רחיצת ידים. ונוטלין בין בכלי בין שלא בכלי, ודיניהן כדין מים אחרונים לכל דבר ויתרים עליהם, שצריכין נגוב כמים ראשונים. פעמים שהמים האחרונים טעונין ברכה, כיצד, אכל דבר מזוהם צריך לרחוץ ידיו ומברך על רחיצת ידים. ומהו הדבר המזוהם, יש מי שאומר כל שהוא דבר לח, לפי שמסתרך על הידים אבל אכל דברים יבשים אין זה מזוהם, ויש מי שאומר שכל שאינו ממין הקרב על גבי המזבח קרוי מזוהם, וכל הקרב על גבי המזבח פסקה זוהמתו. בד"א שצריך לברך, לנוטל את הכוס [לברך], לפי שאמרו והתקדשתם אלו מים ראשונים, והייתם קדושים אלו מים אחרונים, כי קדוש זה שמן ערב, אני ה' זו ברכה. [ברוך ה' לעולם אמן ואמן].
<h2>דף קו:</h2>
הנוטל ידיו צריך שינקה ידיו שלא יהא דבר חוצץ על ידיו, שכל הדברים החוצצין בטבילה חוצצין בנטילה. ומה הן הדברים החוצצין, הדברים שהן נדבקין ביותר על הידים ומונעין את המים מלבא שם, כגון טיט היון וטיט היוצרים וטיט שמערבין בו לובן ביצה, שעושין אותו לתקן בו את כלי החרס שנסדקו, וכיוצא בזה. וכן הגלד שעל גבי המכה [שיצא חוץ למכה] ושרף היבש ובצק שתחת הצפורן וכיוצא בדברים אלו, שהן דבוקים הרבה ושאדם מקפיד עליהן, אבל דברים שאינם דבוקים כל כך, כלכלוכין שתחת הצפורן שאין דבקים הרבה, אינם חוצצין. וכן הדברים שאין אדם מקפיד עליהן, אינן חוצצין [שכל דבר שאין אדם מקפיד עליו אינו חוצץ]. היה דרכו של זה להקפיד עליו וזה אין דרכו להקפיד עליו, למי שדרכו להקפיד חוצץ, למי שאין דרכו להקפיד אינו חוצץ, כיצד היה אחד צבע, והיו ידיו צבועות, אין הצבע חוצץ על ידיו אע"פ שיש על ידיו מממשו של צבעים. לא היה צבע, אם היו ידיו צבועות ויש מממש הצבע על ידיו, הרי זה חוצץ [שהדיו היבש חוצץ], אבל הלח אינו חוצץ. וכן הנשים שדרכן לצבוע ידיהן לנוי וכיוצא בזה, אין [אותו] צבע חוצץ לא לנטילה ולא לטבילה, ובשער הטבילה מבית הנשים יתבאר [יותר] מזה בעזר העוזר.
הסח הדעת פוסל את הידים, כיצד היה יושב בסעודה ויצא לדבר עם חבירו והאריך בדברים עמו, כשהוא נכנס נוטל שתי ידיו וכשהוא נוטל לא יטול מבחוץ שלא בפני המסובין, אלא נכנס ונוטל בפניהם כדי שלא יחשדוהו שלא נטל. בד"א בשגמרו מלאכול ועדיין ממשיכין על השולחן כדי לשתות, אבל בשלא גמרו מלאכול נוטל [ידיו] אפילו מבחוץ, שלא בפני המסובין, שהכל יודעין שדעת הכל קצרה לאכול שלא בנטילת ידים. ומי שנודע שדעתו קצרה הרבה אפי' לשתות, נוטל מבחוץ אם ירצה שהכל יודעים שדעתו קצרה ליכנס עד שיטול, שמא יצטרך לאכול ואין דעתו סובלת לעשות כן בלא נטילה.
